האשליה של בני גנץ: מוסריות אינה תחליף למנהיגות ביטחונית ומדינית

מנתחת את כישלונו הפוליטי של בני גנץ, ומבהירה מדוע טוהר מידות לכאורה אינו פוטר איש ציבור מחובה בסיסית לקבל החלטות נבונות, חדות ואמיצות בשעות משבר.

הפוליטיקה הישראלית משוועת זה שנים לאנשי ציבור הגונים, ישרים ובעלי מצפן ערכי. ואולם, אירועי העת האחרונה ממחישים ביתר שאת כי נדיבות לב ויושרה אישית אינם יכולים לשמש תחליף לכישורים פוליטיים חדים, לתבונה אסטרטגית וליכולת הכارעה במצבי קיצוניות. המקרה של בני גנץ מסמל יותר מכל את התסמונת של מנהיג הנתפס כדמות ממלכתית ונעימה לעין, אך קורס בשעת מבחן בשל היעדר חזון פוליטי מעמיק ועמוד שדרה החלטי.

מבט מעמיק אל מאחורי הקלעים של מערכות הביטחון והזירה הפוליטית חושף כיצד גנץ, מי שכיהן כרמטכ"ל וכשר ביטחון, כשל פעם אחר פעם בתרגום ההון הציבורי שניתן לו להישגים מדיניים או צבאיים ממשיים. ההתנהלות שלו בממשלות השונות התאפיינה בריצוי מתמיד של המערכת, הימנעות מעימותים מבניים נדרשים, וגרירת רגליים מול אתגרים אסטרטגיים דחופים. גורמים המעורים בפרטים מציינים כי התפיסה שלפיה 'טוב לב' מהווה חיסרון מולד במערכת הפוליטית היא שגויה; הבעיה המרכזית לא טמונה באופיו האישי, אלא בחוסר יכולתו לפעול כמנהיג יוזם, כזה שאינו פוחד לשלם מחירים פוליטיים תמורת מהלכים נכונים למען הביטחון הלאומי.

ההשלכות של התנהלות זו על הציבור בישראל הן מרחיקות לכת ומסוכנות. כאשר הציבור מפקיד את ביטחונו בידי דמויות הנשענות על תדמית חיצונית בלבד, מבלי לדרוש מהן דין וחשבון על אפקטיביות מעשית, התוצאה היא שיתוק מערכתי ואובדן הרתעה. השורה התחתונה מעידה כי הפוליטיקה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה להסתפק בכוונות טובות או באלגנטיות שולחנית. הנהגה אמיתית נמדדת ביכולת לנווט בסערות קשות, לקйם החלטות קשות באמת, ולהוביל את המדינה באומץ גם כשהדרך אינה פופולרית.