הקרב על קולו של המאוכזב: הדר מילר מציבה את הציונות הדתית מול מראה עכורה

בטור וידאו נוקב, מזהירה מילר את מחנה הימין מנקיטת צעד פזיז בקלפי ומציגה את המחיר האידיאולוגי שלזבר תמיכה באלטרנטיבות של מרכז-שמאל.

מערכת הבחירות המתבשלת מתחת לפני השטח מתחילה לייצר קולות צורמים במיוחד, והפעם זרקור הביקורת מופנה פנימה, אל לב ליבו של המחנה הממלכתי-דתי. בטור וידאו חריף וחסר פשרות, פנתה השבוע פובליציסטית הימין הדר מילר אל אותו פלח אלקטורלי חמקמק – אותם מצביעי ציונות דתית מאוכזבים השוקלים לערוק אל שורותיהם של נפתלי בנט, גדי איזנקוט או אביגדור ליברמן. מילר מבקשת לזעזע את השאננות הציבורית ומזכירה כי תסכול זמני מהתנהלות הממשלה הנוכחית אסור לו שישמש כרטיס בכיוון אחד להקמת ממשלת שמאל-מרכז שתסכן את יסודותיה של היהדות והביטחון במדינה.

מאחורי הקלעים, המאבק על קולו של הימין המאוכזב הפך לזירת ההתגוששות המרכזית במפה הפוליטית. בעוד שותפים פוטנציאליים מן האופוזיציה מנסים למתג את עצמם כחלופה שפויה וממלכתית, מילר וחבריה למחנה מבקשים להסיר את המסכות ולחשוף את הרכב הקואליציה האפשרי שייווצר ביום אחרי. לטענתה, כל קול שנודד החוצה מהמחנה הלאומי הוא בעצם תרומה עקיפה לקידום אגדות ליברליות-קיצוניות בסוגיות דת ומדינה, ולפשרות מדיניות הרות אסון בסוגיה הפלסטינית. מדובר בניסיון בלימה מחושב שמטרתו להזכיר לציבור הדתי-לאומי את המחיר הכבד של פירוק הבלוק המחנתי.

השלכותיה של אזהרה זו חורגות הרבה מעבר לקרב הגירוגים בין המחנות; הן מציבות את הבוחר בפני דילמה ערכית ממדרגה ראשונה. האם נאמנות למסגרת הפוליטית הקיימת גוברת על הצורך באיתות מחאה נוקב נגד מחדלי הממשלה? הציבור הדתי-לאומי, הנמצא זה זמן רב בטלטלה זהותית בין שמרנות הדוקה לבין רצון להשתלב במרחב הציבורי הכללי, נדרש כעת לבצע חשבון נפש מחודש. השורה התחתונה של המערכה הנוכחית מתחילה להתבהר: הקרב על השלטון אינו רק שאלה של מנדטים, אלא מבחן עליון ללכידותו הרעיונית של המחנה כולו.